בעצם, אף אחד לא צריך מכונית ספורט. אנשים לא מנצלים את היכולות של מכונית ספורטיבית בחיי היום יום.  חלק גדול מבעלי
המכוניות הללו, לא מבינים כלל מה היא נהיגה ספורטיבית נכונה.הקהל הרחב חושב שמכוניות ספורט היא "פוזה", בזבוז כסף וגם הצהרה: יש לי מכונית ספורט

כי אני (וכאן יש מספר גרסאות): א. עשיר ב. רוצה שיחשבו שאני עשיר ג.יש לי אבא עשיר ד. אני מזדקן, הבנות לא שמות עלי אבל אולי במכונית אדומה ספורטיבית ילך לי יותר. אך לרבים מאתנו מכוניות ספורט – היא מוצר נחשק, חלום ילדות, שנמשך לפעמים  לגיל מתקדם. אנשים רבים אוהבים מכוניות, אך כשמדברים על אהבה למכוניות, בדרך כלל מתכוונים לאהבה אמיתית. לא ליונדאי גטס או סקודה אוקטביה, אלה למכוניות עם נשמה ו אופי. מכוניות ספורט היא בהחלט תרכיז של אופי ונשמה.

אני בן 58
מאז שאני זוכר את עצמי – תמיד אהבתי מכוניות. עוד כשהייתי ילד וגרתי בשכונת פועלים בעיתית בעיר תעשייתית באוקראינה, ביליתי את רוב זמני במוסך קטן וישן של השכן – נהג משאית מבוגר, שטיפל ברכבים של כל השכונה. עזרתי לו בכל מה שיכולתי והייתי מאושר. למרות שחזרתי הביתה מלוכלך, מכוסה בגריז, הורי היו מרוצים – זה היה עדיף מלהסתובב ברחובות עם חבורות חוליגנים. בהמשך היו לימודים, הקמת משפחה, עליה לארץ ושוב לימודים ועבודה סביב השעון. האהבה שלי למכוניות נדחקה לפריפריה של התודעה והמתינה בשקט. עיתוני ותוכניות רכב בטלוויזיה ושיחות עם הבן (הוא חובב רכב אדוק ) היו, אבל תכניות לרכישת מכונית ספורטיבית - יוק. אמנם היו מיני מכוניות – צרפתיה יפה ואלגנטית, יפנית אפורה ועוד מכוניות טובות, אבל אהבה אמיתית, לא חוויתי איתן. המקצוע שלי – רפואה. המומחיות – פתולוגיה כירורגית. העולם המקצועי שלי רחוק שנות אור מעולם הספורט המוטורי. בעבודה אני חייב שקט, גם נפשי וגם פיזי – אני מביט במיקרוסקופ ולפי השינויים ברקמות, שנלקחו מחולים (ביופסיות) אני צריך לקבוע את האבחנה. כל יום אני מאבחן גידולים ממאירים. כל יום אני חותם תשובות המשנות את חייהם של החולים מקצה לקצה. מדי יום אני נתקל בטרגדיות ודרמות אנושיות והעולם המקצועי  שלי קודר ונטול שמחה  , אנטיתזה לעולם  הנהיגה הספורטיבית – עולם של רעם מנועים, יללות צמיגים, רוח, רומנטיקה ואדרנלין... פתולוג, שבוחר מכונית ספורטיבית – זה כאילו היה מתחתן עם רקדנית בלט – עולמות שונים שלא יכלו להתקיים בהרמוניה!  הגיל ,כמובן, עושה את שלו,
הנימוקים הרציונאלים נדחקים ובמסגרת התדרדרות הקוגנטיבית המשכתי  לחלום על מכונית ספורט
 

GT 86.
מה שעניין אותי, זה מכוניות ספורטיביות באמת, לא רק חזקות,אך אלה שחשקתי בהן היו יקרות .יום אחד קראתי על זוג תאומות שעומדות לעלות ארצה. טויוטה GT86 וסובארו BRZ. זו בדיוק המכונית אליה פיללתי, אך למראה תג המחיר המוגזם בארץ, הבנתי שהחלום רחוק ממני. יבואן טויוטה שנתקע עם מכוניות שלא נרכשו בגלל המחיר, פתח במבצע חיסול - מלאי של GT86  במחיר סביר יותר (אבל עדיין לא זול בכלל). לי היה ברור – זו ההזדמנות שלי ! אם לא ארכוש עכשיו את מושא חלומותיי, יהיה לי קשה להתיישב בגיל מבוגר במושבים הנמוכים הללו. הזמנתי נסיעת מבחן.   מעניין...אתה חולם על מכונית ספורט, מדמיין ומפנטז – אבל כשאתה מתיישב מול ההגה – הכול נראה אחרת. אתה נופל לתוך הכיסא הנמוך ביקום, תנוחת הישיבה מוזרה, המנוע רועש, כל אבן קטנה על הכביש, מורגשת , לחיצה על גז – והאוטו בורח לך, וההגה קצת כבד. לא הדבר הכי מתאים לגיל ולאופי שלי. חזרנו לסוכנות ומיד סגרתי הזמנה. והנה – היא עומדת אצלי בחניה, צעירה,חזקה, יפה וחטובה  ואני חושב לעצמי – מה אעשה איתה? הרי הפרש הגילאים עצום, איך אסביר לה שנתפס לי הגב או כואבת לי הברך? היא רוצה לרוץ, לתת גז ואני רוצה בשקט להגיע הביתה – איך נסתדר? או אז הבנתי שצריך לחזור לספסל הלימודים. התקשרתי למדריך נהיגה ספורטיבית ויצאנו לכביש. המדריך לא התלהב ממני וגם לא מהאוטו, אך לימד אותי מספר דברים חשובים. למדתי לחיות עם GT86  בשלום . בזכותו גיליתי שנהיגה ספורטיבית – זה לא מה שחשבתי ולנסוע מהר זו אומנות נרכשת שניתן לשפר עוד ועוד. היום הזה  שינה לי הרבה. פתאום הרגשתי שכל מה שקשור לנהיגה ספורטיבית מאוד מעניין אותי ואני רוצה להתקדם. היה ברור לי שנהג מרוצים כבר לא אהיה, אבל לשפר את הנהיגה והשליטה ברכב – בהחלט. קראתי  ספרים וכתבות באינטרנט ונתגלה לי עולם חדש ומרתק של ספורט מוטורי. כל המונחים שלא הכרתי כמו אייפקס, נקודת בלימה,קווים נכונים וכו. – הפכו למובנים. בהמשך,תודות  לימי מסלול בכוכב-יאיר – שכל אחד מהם היה גם יום כיף וגם אירוע חברתי נחמד, גם הכרתי הרבה אנשים טובים עם אהבה מוטורית, אפילו פתחתי דף בפייסבוק, כדי להיות בקשר עם החברים החדשים.  הכרתי גם אנשים ממועדוני רכב שונים וראיתי שלמרות כל המאמצים של משרד האוצר ורשויות רבות במדינה – אי אפשר לדכא את הרוח והאהבה למכוניות, של אנשים הללו

הפי הנד.
ההחלטה לקנות מכונית ספורט עבורי הייתה לגמרי לא רציונלית ובעיני אנשים רבים מהסביבה שלי – תמוהה ומוזרה. אבל ההתלהבות הרגעית הפכה לאהבה אמיתית והחיים שלי השתנו מאוד. אני רוצה להמשיך ולהשתפר כנהג, ללמוד ולהתקדם בכל מה שקשור לנהיגה ספורטיבית בטוחה. הטויוטה שלי היא פרטנרית נאמנה ועוזרת לי מאוד -  היא חדה, מדוייקת, חריפה ושובבה, אבל לא פרועה מדי. היא לפעמים מחלצת אותי באלגנטיות מהמצבים שבהם אני מכניס אותנו (האמת – בגללה – היא מגרה אותי !). בני וביתי מאוד אוהבים לנסוע בה (הבן בתור נהג והבת בינתיים כנוסעת ) ואני יודע שיש יורשים שבשבילם  אשמור על החברה הכתומה שלי ! אגב, אני נשוי לרקדנית בלט כבר 33 שנה ואנחנו חיים באהבה ובאושר

ד"ר יבגני וולדבסקי
צילם: צביקה גולדשטיין